סיפורה האישי של מייסדת העמותה

את עמותת דרייב הקימה עדי כהן-לוי בשנת 2010, ארבע שנים לאחר תחילת המחקר והקמת מכון עדי דרייב (2006), כשמאחוריה 15 שנות ניהול בתחום התקשורת וההייטק וניסיון רב במיון, בהכשרות מאמנים, וכן בליווי ובייעוץ אסטרטגי לחברות וארגונים מובילים, למנהלים, ליזמים ולספורטאים בארץ ובחו”ל. כולל התמחות בגופים ביטחוניים.

עדי פעילה בלשכת המאמנים, ומכהנת כיו"ר וועדת האתיקה וכמאמנת בכירה (MCIL).
בהקמת העמותה היא השקיעה את מרב משאביה (כספה ומרצה), במטרה להעניק את הכלים והמיומנויות שפיתחה גם לצעירים ולסביבתם במטרה שתהיה לנו חברה טובה יותר. לעדי מאסטר בחקר המוח והמצוינות, ולצד לימודיה לתארים בפסיכולוגיה וניהול, בתקשורת ובמנהל עסקים, התנדבה ופעלה בליווי “יזמים צעירים” כמנחה וכשופטת. גם בשירותה הצבאי עסקה בפיקוד ובהדרכה, כמפקדת חי"ר (רובאי 07) בבית הספר לחי"ר של חיל האוויר.

כבר מגיל 14 עדי רצה למרחקים ארוכים, הרגל ששמר עליה, במיוחד ברגעים קשים. למרות פציעה ספורטיבית, וכנגד כל הסיכויים, חזרה לרוץ ולהשתתף במרוצים ובמרתונים כחלק מיישום שיטת דרייב גם בחייה האישיים.

עדי בזוגיות ואם לשני בנים – אריאל וניר (שותפיה לדרך וגם למרוצים), תושבת העיר מודיעין.
לעדי משפחה נוספת – משפחת דרייב, שבזכותם החזון הפך למציאות!

ממשבר להזדמנות

מעבר לפרטים האינפורמטיביים, אי אפשר להבין את העשייה והתרומה החברתית של עדי מבלי להבין מה הגורם הראשוני שהניע אותה, מה הדרייב הפרטי שלה. הטריגר המרכזי לפיתוח שיטת דרייב והקמת העמותה הוא טרגדיה אישית שחוותה, טרגדיה שהפכה אותה למומחית בפיתוח חוסן ובהגברת מוטיבציה, מלבד ניסיונה הרב והמחקר היישומי.

עדי כהן-לוי: "לקח לי זמן להבין שהטריגר האמיתי לפיתוח שיטת דרייב ולהקמת העמותה החל בנקודת המפנה שלי בגיל 14, שם איבדתי באופן טרגי ומאוד מפתיע את אבי, הדמות הקרובה והמשפיעה ביותר עבורי. מאותו יום, ובלי להתכוון, יצאתי למסע למידה ומחקר. למעשה, התחלתי להתמחות בנפש האדם ולחקור מה מקדם ומניע אותנו, ולמה; מה מעכב אותנו, מכבה אותנו ומאיים עלינו, ולמה? קראתי כל ספר אפשרי בתחום.

משאלת הלב שלי כבר אז הייתה: למצוא דרך מעשית כדי שאף אחד לא ילך לנו לאיבוד יותר…

כיוון שאבי נחשב למצליחן אמיתי – דר' מבריק בתחומו, קצין יחידה מובחרת, ספורטאי מצטיין, איש אשכולות, מלח הארץ, אחד שהיה לו הכול ויותר… האתגר והשאלות היו מורכבות עוד יותר. המשכתי לקרוא, לחקור ולכתוב, ואת הלימודים האקדמיים שלי התחלתי במסלול של פסיכולוגיה (איך לא). בגיל 20 קראתי את התקצירים המתורגמים לספרי הניהול הטובים בעולם. כבר אז האמנתי בקצר וקולע, ולא פחות – רציתי להבין מהו אותו DNA משותף של אלה שהצליחו, אילו תכונות והתנהגויות משותפות לכל אותם מנהיגים וארגונים שלא מוותרים לעצמם. שמתי לנגד עיניי מטרה: להבין מה משותף לאותם אלו שהשיגו תוצאות יוצאות דופן בתחומם ומה איפשר להם להצליח ולהמשיך הלאה – על אף ולמרות הכול. הטרגדיה האישית שלי גרמה לי להבין עד כמה חשוב לעגן שיטה ומיומנויות שיחזקו את החוסן האישי של האדם ויכשירו אותו להתמודד עם מצבים מורכבים שמזמנים לנו החיים וליצור לעצמו שכבת הגנה הכרחית בפרט לאותם ימים קרים…

הסוד, לתפיסתי, הוא לחיות עם מטרה המניעה קדימה ולדאוג שתמיד תהיה לנו סיבה טובה לקום בבוקר, לחיות כך שתמיד תהיה משמעות שמובילה לתנועה מתמדת ועשייה לעבר אותה מטרה ראויה.

לחיות עם משמעות – משמע לחיות בדרייב!"